פסק-דין בתיק ע"ו 12232-07-11

השופט דר' עדי זרנקין

ערעור  של קצין התגמולים (להלן: "המערער") וערעור שכנגד של ש.א (להלן: "המערער שכנגד") על פסק-דינו של בית המשפט השלום בחיפה מיום 23/5/11, בשבתו כועדת ערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום).

בית המשפט קמא קיבל  באופן חלקי את ערעורו של המערער שכנגד, על החלטת קצין התגמולים, וקבע כי קיים קשר של החמרה בשיעור של 30% בגין תאונה שארעה למערער שכנגד בשירותו הצבאי ביום 18/7/04, לבין התפתחותם של התקפי פאניקה ואפיזודות קונוורסיביות מהן סובל המערער שכנגד.

קצין התגמולים דחה את תביעתו של המערער שכנגד, למרות ממצאי מרכז ההערכה בבית החולים רמב"ם אשר בדק את המערער שכנגד לבקשת קצין התגמולים, לפיהם, התאונה הייתה "קו שבר" בחייו של המערער שכנגד, וכי בעקבות הפציעה התפתחו ההתקפים מהם הוא סובל.

קצין התגמולים לא שוכנע כי ההפרעות הנפשיות הנטענות על ידי המערער נגרמו עקב התאונה ההיא, וכן סבר כי המערער מתפקד ללא דופי.

בית משפט קמא קבע כי אף שהמערער שכנגד סבל מבעיות נפשיות עוד לפני הגיוס, וממילא אף לפני התאונה הנידונה, הרי שעל פי מבחן הגולגולת הדקה, ניתן לומר כי מבחינה סובייקטיבית היה המערער שכנגד פגיע יותר, והתאונה גרמה להחמרה במצבו.

בעניין זה של מצבו הרפואי של המערער שכנגד עובר לגיוס, בית המשפט קמא מצא לנכון להוסיף כי: "שעה שגוייס לצבא, הצבא אחראי לבריאותו של המערער (המערער שכנגד, בענייננו) וביודעו כי קיימת בעיה אשר גרמה לפסלות ראשונית, אין היא יכולה להתנער בשלב זה מכל נזק שנגרם לו".

המערער טוען כי החבלה נשוא התאונה הייתה חבלה קלה מאד, וכי קיים פער זמנים ניכר ובלתי מוסבר בין מועד התאונה לבין מועד הופעת ההתקפים לראשונה, פער של כשנה וחצי, אשר מחזק את טענתה כי אין כל קשר בין התאונה הקלה ההיא לבין התופעות מהן סובל המערער שכנגד.

עוד מוסיף המערער ומטעים כי בית משפט קמא לא נתן דעתו לכך שעדותו של המערער שכנגד בנוגע לתאונה הינה עדות יחידה של בעל דין, ומשכך יש להתייחס לעדותו בזהירות הראויה.

עוד טוען המערער כי טעה בית המשפט קמא משלא התייחס בפסק-דינו להיתכנותה של התיזה הרפואית שהובאה מטעמו של ד"ר קריינין לפיה ההתקפים הקונברסיביים נגרמו כתוצאה מפגיעה אורגנית מוחית, וכן התעלם מחוות דעתו של ד"ר בקר, מטעם המערער, אשר בה ניתח את קלותה של התאונה ודן במופרכות הטענה, לפיה הפרכוסים נגרמו כתוצאה מפגיעה אורגנית מוחית, בנסיבות המקרה.  

המערער עוד טוען כי אף לא אחד מן המומחה הרפואיים טען לאסכולה רפואית לפיה ההתקפים הפרכוסיים יכולים לבוא לידי ביטוי חודשים רבים לאחר האירוע החבלתי, וכי מסקנתו של בית המשפט קמא בעניין זה נטולת כל בסיס.

המערער שכנגד טוען כי שגה בית המשפט קמא משלא קבע כי יש להכיר בקשר סיבתי מלא של גרימה בין מצבו הנפשי והפרכוסים מהם סובל המערער שכנגד, לבין התאונה הנדונה שארעה לו, וכי די היה בממצאי הפסיכיאטרית ד"ר עירית מרטיק, בחוות דעתה במרכז הערכה, כדי לחייב קביעת קשר סיבתי מלא של גרימה. המערער שכנגד מטעים כי על פי סיכום מרכז הערכה פציעתו הקלה בתאונה היוותה קו שבר בחייו של המערער שכנד, ותפקודו שהיה סביר ביחס למגבלותיו הבסיסיות הפך לקוי ביותר בעקבות הפציעה, ובהמשך התפתחו אצלו תופעות של פאניקה ואיפזודות קונברסיביות.

לעניין סמיכות הזמנים שבין התאונה לתופעות מהן סובל המערער שכנגד, המערער שכנגד מוסיף כי שרותו היה שרות צבאי קצר וכי החל להתלונן על מצבו בסמוך לאירוע התאונתי. המערער שכנגד אף מוסיף כי טעה בית המשפט קמא משלא נתן דעתו לעובדה, כי בטרם האירוע התאונתי לא לקה בכל הפרעה קונברסיבית שהיא.

לאחר שבחנתי את טענותיהם של הצדדים, ואף עיינתי, עיין היטב בחומר הרפואי שעמד בפני בית משפט קמא, ובחוות הדעת שניתנו בקשר עם העניין נשוא הערעורים, הגעתי לכלל דעה שדין שני הערעורים לדחייה.

אף כי אינני יכול להסכים עם חלק מהנמקותיו של בית משפט קמא, הרי שנראה לי כי התוצאה אליה הגיעה, והיא הכרה בקשר של החמרה בשיעור של 30% בין התאונה לבין התופעות מהן סובל המערער שכנגד, הינה סבירה, ואין טעם של ממש להתערב בה.

בעניין הנמקותיו של בית משפט קמא אבהיר, כי אין להסכים לקביעתו כי משגוייס המערער שכנגד לצבא כשהוא סובל מבעיות בריאותיות, וזאת בידיעת הצבא, הרי אין קצין התגמולים יכול להתנער מכל נזק אשר נגרם לו ואשר קשור לאותן בעיות מהן סבל לכשגוייס.

צודק המערער שכנגד בעניין זה, בשעה שהוא טוען כי השאלה הדורשת הכרעה, בדיון בהליכים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום),הינה האם הנכות הנטענת נגרמה תוך כדי ועקב השירות, וכי אין המדובר בשאלת אחריות לבריאותו של המגוייס או התנערות מאחריות זו. 

יש אף מידה לא מועטה של צדק בטענותיו של המערער בכך שבית המשפט קמא נמנע מלהתייחס לגופה של חוות הדעת של ד"ר בקר, הרופא מטעם המערער, והתייחסותו היחידה אליה התמצתה באמירה שאין הוועדה יכולה לקבל את הסתירות המהותיות בין חוות דעתו לבין ממצאי מרכז ההערכה.

צודק אף המערער בטיעוניו בפנינו כי אין קצין התגמולים אנוס לקבל חוות דעת של מומחה אשר אליו הוא פנה לשם קבלת חוות דעתו, והוא רשאי, ואני אוסיף ואומר שאף חייב, להפעיל שיקול דעת משל עצמו, ואפשר ויגיע למסקנה כי אין הוא מקבל את חוות הדעת של המומחה אליו פנה.